עם שוך הדי הזיקוקים ואדי המנגל (לא שלקחתי בו חלק) מתפנה בחזרה מקום לבהירות כלשהי, או לפחות לניסיון להשיג אותה. האם אפשר לערער על הקשר הדטרמיניסטי, המיתי, של שואה-זיכרון-עצמאות? האם כוח החיים היחיד הוא כוח הזרוע? האם נשכיל לנתק את שרשרת האלימות אשר מאפיינת את ההיסטוריה האנושית? בניסיון לפענח את המנגנון של הרוע הקולקטיבי נעזרתי בקומה אל"ף, אשר נבנתה על ידי פרופסור חנה ארנדט עליה השלום.
במאמרה "היא ידעה שהיא נוגעת בבלתי נסבל" (מוסף הארץ 3 במאי 2019–05–06) מיכל אהרוני עושה סדר באשר ליחס שלנו לספרה של חנה ארנדט "אייכמן בירושלים - הבנאליה של הרוע"; בכך היא מאפשרת להוסיף קומה לדיון ולהעז לגעת במהות הרוע ובשורשיו.
חנה ארנדט מצביעה בספרה על הפער בין דמותו הנורמאלית למראה של אייכמן ובין מעשיו המפלצתיים. כפי שאהרוני ציינה, ארנדט ייחסה את הפער לחוסר יכולתו של אייכמן לחשוב מנקודת מבטו של הזולת, ולרצונו האנושי לשרוד ולהתקדם במסגרת של חברה טוטליטרית. לדידה מעשיו לא נבעו מתוך כוונות של רוע, אלא אך ורק מתוך האקלים שסביבו: קול המצפון של החברה הגרמנית לא אמר לו שעליו להרגיש אשמה על מעשיו.
למעשה ארנדט מפנה את האחריות אל החברה הגרמנית. אבל מהי אותה חברה אם לא אוסף של פרטים כאלה ואחרים? ואם אין בהקשר הקולקטיבי כוונות רוע, כיצד מתאפשרים מעשי פלצות שכאלה? מה קרה לקול המצפון החברתי הגרמני?
בניסיון להרים את הכפפה נניח מודל תאורטי למבנה הנפש הקולקטיבית: א) נפש האדם בנויה שכבות-שכבות. כל שכבה מייצגת שייכות לקבוצת זיקה כלשהי - משפחה, קהילה, שבט וכו'. ב) עובי השכבה בנפש הפרט עומד ביחס הפוך לגודל הקבוצה ג) הנפש של קבוצת זיקה מתקבלת מחיבור של השכבות המייצגות אותה בנפשות של הפרטים השייכים לקבוצה.
בדומה לאדם פרטי, גם קבוצת זיקה מפתחת לאורך השנים תכונות אישיות. ישות קיבוצית אשר עברה ייסורים לא מוצדקים, עלולה לפתח עיוורון לסבלו של הזולת הקיבוצי ומכאן קצרה הדרך להפעיל אלימות בקנה מידה גדול. בשפת המודל מדובר בעקרון העכירות הסמויה: השכבה בנפשות של הפרטים המרכיבים את הקבוצה - עכורה. יוצא שמי שמבצע פשעים קולקטיביים כחלק מישות קיבוצית - שפיותו חלקית בלבד. אם קבוצת הזיקה מונה מיליוני פרטים, החלק הלא שפוי הוא זעיר עד כדי כך שאינו ניתן לזיהוי ברמת הפרט.
לענייננו החברה הגרמנית היא קבוצת זיקה, וככל ישות אחרת היא בעלת היסטוריה, אישיות וגם פתולוגיות. גרמניה חשה את עצמה כקורבן של מלחמת העולם הראשונה. יש לבחון באומץ את האפשרות שזו הסיבה להתפרצות האלימה שלה במלחמת העולם השנייה.
עקרון העכירות הסמויה מפצח את חידת הבנאליה של הרוע כפי שהציגה אותה ארנדט בספרה. המודל המוצע פותר את התעלומה בכך שהוא מצביע על שכבה דקיקה בנפש הפרט, אשר העכירות שלה נחשפת רק דרך פעולה קולקטיבית, מצטברת. אכן בשלה העת לדיון ענייני, אשר במסגרתו נפרק את המכניזם של הרוע הקולקטיבי, הנסתר מן העין, במטרה למנוע את הישנותו.