מהי פרשנות 'נכונה' לתורה? למי יש הרשאה לפרש? האם ההלכה הפסוקה עוזרת לנו היום לקיים פרשנות ברוח התורה או שהיא מסתירה מאיתנו את אמת הפסוקים?
Photo by Roxanne Desgagnés on Unsplash
במהלך אלפיים שנות הגלות הסמכות לפרש את התורה ניתנה לידי הרבנים. ניתן לשער את הסיבות: שפת התורה הפכה ל'שפת קודש' ומשהו מהיכולת לקריאה אינטואיטיבית - אבד לנו. הפרשנות, שהייתה אמורה להישאר בעל פה, דינמית ועדכנית – קודדה ונכתבה כדי לשמר את הדבק העמי שלנו. התוצאה היא הלכה מסורבלת, מקובעת, מחמירה, אינפלציונית בתחומי הפרט (דיני כשרות, טהרת המשפחה, צניעות, שבת, אמונה שבלב) ולקונית במרחב הציבורי (משפט, זכויות בעלי חיים, היחס לגר וכדומה). חוסר האונים להשפיע על המציאות הפוליטית הביא לכך שאת הפניה אל המציאות הקונקרטית החליפו נטיות מיסטיות והתבוננות פנימה.
הקמת מדינת ישראל, החזרה לריבונות, המודרנה וידיעה נרחבת של קרוא וכתוב בעברית מאתגרות את הדפוסים המסורתיים. שאלות שלא נשאלו עד כה צפות ועולות: תחבורה ציבורית בשבת, משפט פלילי, גבולות מדיניים ועוד. האם ההלכה הפסוקה משרתת אותנו היום בבואנו לפרש את התורה, או שהיא מהווה 'גיבנת' המסתירה מאיתנו את האפשרויות הפרשניות הרלוונטיות? כדי להבין מדוע 'אסור' לפתוח מטריה בשבת אנחנו זקוקים לתיווך רבני. בלית שיקול דעת פרשנִי ההלכה היהודית הופכת לאוסף של כללים חסרי פשר ובעיקר נטולי חיות.
מן הצד השני – האם אפשר להשליך מעלינו את עצם העיקרון ההלכתי שהנחה אותנו, על פי המסורת, מהר סיני ועד היום? האם ניתן לפרש את התורה ללא 'הלכה למעשה' – ללא חיים לפי מצוות התורה? התורה איננה פרוזה ואיננה שירה, אלא אוסף של חוקים שמאחוריהם אידיאולוגיה ותכליתה להקים חברת מופת. ככל אידיאולוגיה היא נמדדת באופן שבו מקיימים אותה (ראו למשל את האמרה של הירוקים walk your talk…). יחד עם זאת, ללא כללים פרשניים, ללא ניסיון לשכנע ולהכריע על פי רוב התורה הופכת מתרבות דתית לסתם אורח חיים פרטני שכל אחד מאיתנו בוחר לעצמו. תרבות דתית, ככל תרבות, זקוקה לרבים כדי לחיות.
חכמים דנו בכללים הפרשניים. חלקם קבעו 'מידות' כאלו ואחרות: קל וחומר, גזירה שווה, וכדומה. אחרים דרשו כל קוצו של יוד. הקראים נצמדו לפרשנות פילולוגית ברוח האסלאם. בכל מקרה התקיים פער בין מה שחכמים קבעו שעל פיו יש לדרוש את התורה ובין הדרשנות בפועל. דרגת החופש הפרשני הייתה עצומה ורבים המקרים בהם הדרשנים הפליגו על כנפי הדמיון, הרחק מהפסוקים. נכון שהדמיון הפורה מאפיין יותר את מדרשי האגדה מאשר את מדרשי ההלכה, אבל לא רק: רבן יוחנן בן זכאי תיקן תקנות מרחיקות לכת בעקבות חורבן בית שני ולמעשה יצר מהפכה הלכתית חסרת תקדים.
נשאלת השאלה כיצד נבחן את המעשה הפרשני היום. על פי רש"י 'פסוק זה אומר דרשני' – כלומר אנחנו חוקרים את הפסוקים כאשר יש קושי, פער בין מה שנראה לנו שכתוב ובין המערכת הערכית שלנו. לכן פרשנות 'נכונה' צריכה להיבחן על פי שני קריטריונים: 1. צריך להראות שהפירוש הוא ברוח התורה, שלא המצאנו תורה חדשה. 2. המשמעות של פרשנות דתית 'נכונה' איננה מדעית או היסטורית, אלא ערכית: מה ראוי בפסיקה שלנו, מה הועילו חכמים בתקנתם.
לסיכום: החזרה לריבונות, המודרנה וידיעת קרוא וכתוב דורשות מהפכה הלכתית נוספת. להרגשתי אנחנו עומדים בפני 'מפץ הלכתי'. כולנו נידרש לתת לו כתף אם אנחנו רוצים להוציא את העגלות שלנו מהבוץ. אנחנו מסוגלים לכך. כולנו חכמים, לכולנו כושר הפשטה.