בתגובה ל "איך הפך טבח משוק הכרמל שמעולם לא למד לשף מספר אחת בפילדלפיה" מוסף הארץ, 8 בפברואר 2020:
אודה ולא אבוש: לא צלחתי את כול הכתבה. הדברים אותם הכרחתי את עצמי לקרוא הספיקו כדי להפך לי את הקרביים ולקמוץ אגרופים בתסכול. לו חסרו לארץ הזו סיבות להקיא אותנו מתוכה, הנה הגיעה מכת המחץ:
"אחת המנות הבולטות של מילר היא קניידלך ממצת דם. את הדם הוא לוקח מתרנגולות חופש. "להשתמש בדם של חזיר זה עצלנות", הוא אומר, "אם אתה רוצה לצאת בהכרזה חצופה לגבי מטבח יהודי ובחרת בחזיר, אמרת 'פאק יו' בלי שום חן ואלגנטיות"".
הנופך הא-'יהודי' המיוחס לתבשיל הפיגולים הזה נועד, כנראה כדי לקומם את שומרי המסורת בגלל אכילת הדם, אבל הוא מקומם באופן הרבה יותר עמוק: כאילו שיכול בכלל להיות משהו כשר בהדוניזם ניהיליסטי דקדנטי. תאמרו, ובצדק: מבחינת התרנגולת אין הפרש אם הפכה למרק עוף או לקניידלאך מדממים. אבל (הו, אבל!), מבחינת האדם יש ויש! היכולת להציב גבולות היא שריר שאם לא משתמשים בו הוא מתנוון, ולראייה האופן שבו 'האנחנו' שלנו - של העם היהודי, מתנהל.
היהדות הקלאסית - לא זו המוצגת בכתבה ומתקראת בשמה - ידעה היטב שמשימת האדם היא לרסן את עצמו במקומות האפורים: מה גורלה של אישה יפה במלחמת ברירה? האם לקטוף פירות במטע לא-שלך? האם מותר לאכול מן החי? בכול המקרים התורה מצווה עלינו ריסון ואיפוק: לא תאכל גדי בחלב אמו! תורת ישראל איננה מצווה עלינו 'הכול או לא כלום' - או להיות מלאך או להיות שטן. התורה מצווה על האדם להיות בן-אדם: לעשות הכול במידה. איזו מידה? מידת הצורך הממשי, תוך צמצום הפגיעה בסביבה למינימום ההכרחי להישרדות: ההולך רעב בדרך יכול לאכול תפוחים ממטע לא-לו, אבל אסור לו לשים תפוחים בכליו; מותר להינצל מצבא של רודפים, אבל אסור לרקוד על הדם: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!". באותו אופן השטחים שנכבשו ב 48 עומדים בקריטריונים שחז"ל הציבו לנו, ואילו השטחים המוחזקים על ידינו מאז 67 – לא. איבדנו את היכולת להבחין בין צורך ממשי ובין צורך מדומיין. התנוון השריר שמאפשר לנו להציב לעצמנו גבולות. כך נראית חברה שאין לה אלוהים.
בעיני, העובדה שעיתון הארץ - בשם 'החן, היצירתיות והאלגנטיות' - נתן במה לביטוי המנוון ביותר של הקיום הקולקטיבי שלנו, מצערת - בלשון המעטה.