נפרדות לשלום

הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ - הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי: אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה בראשית יג ט

מזה עשרות שנים אנחנו משננים את מנטרות השלום. יש המבססים אותן על "בקש שלום ורדפהו". אני מבקשת לבסס את ההסכם בין ישראל לפלסטין על פן אחר של התורה: תורת ישראל כתורת הגבולות; ישראל ופלסטין נפרדות לשלום.

למה לא שלום?

הסכם "שלום" עלול להתפרש כהזמנה למדינה רב לאומית. גם אם מציינים בפירוש שהכוונה לשתי מדינות – ההנחה המובלעת היא שהגבולות יהיו דיפוזיים, כולל שיתופי פעולה כלכליים, ירושלים בחזקה משותפת, מעבר קרקעי מעזה לחברון וכו'. כול אלה מייצרים מוקדי החיכוך בין ישראל לפלסטין ומחבלים בסיכויים לקיים את ההסדר.

תורת הגבולות

The Boundaries' Tora

מקובל לחשוב שחלוקת הארץ מוּנעת אך ורק מטעמים חילוניים. להלן נטען שדווקא ההפך הוא הנכון: גם שלום וגם כיבוש מבטאים שאיפה למסמוס גבולות, להידבקות בזולת. השאיפה לחיים ללא גבולות היא ביסודה יוונית-נוצרית-מערבית, ומהווה אנטיתזה לתורת ישראל הקלסית.

It is common to think that the division of the land is driven solely by secular reasons. As argued below, the exact opposite is true: both peace and occupation express a wish to diffuse boundaries, to cling to each other. The desire for a life without borders is fundamentally Greek-Christian-Western, and is the antithesis of classical (Biblical and Pharisees) doctrine.

לעומתה מושג הגבול הוא אחד מעמודי התווך של התורה: גבול בין קודש לחול, גבול בין אדם לאלוהיו, גבול בין שכנים, גבול בין טרף וכשר – כול אלה דורשים וגם מפתחים כושר ריסון עצמי, ברמת הפרט וברמת הקולקטיב. לא לחינם התורה נקראת גם 'תורת המידות' – אכילה, דיבור, שינה וכול עשייה אחרת היא טובה רק בשעה שהיא נעשית במידה, בגדר הטעם הטוב.

In contrast, the concept of borders is one of the Torah pillars: a border between the sacred and the profane, a border between man and his God, a border between neighbors, a border between prey and kosher - all of which require and develop self-restraint, at both the individual and collective levels. For a good reason the Torah is also called the 'doctrine of virtues' - eating, speaking, sleeping and all other doing is good only when it is done in moderation, within the bounds of good taste.

הצבת גבול מייצגת, מאפשרת, ומביאה לידי ביטוי כבוד עצמי, שפיות וכבוד הדדי. תורת ישראל היא תורת הכבוד (כבוד עצמי וכבוד לזולת, RESPECT ולא HONOR).

Setting boundaries represent, enable, and express self-respect, sanity, and mutual respect. The Torah of Israel is the doctrine of RESPECT.

תימוכין (רשימה חלקית)..........Corroboration (partial list)

1. בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד. בראשית א א-ה

In the beginning God created the heavens and the earth. And the earth was waste and void; and darkness was upon the face of the deep: and the Spirit of God moved upon the face of the waters. And God said, Let there be light: and there was light. And God saw the light, that it was good: and God divided the light from the darkness. And God called the light Day, and the darkness he called Night. And there was evening and there was morning, one day. Genesis 1 1-5

כול מעשה בראשית הוא מעשה של הבדלה: בין שמים לארץ, בין חושך לאור, בין ים ליבשה; הבדלה המוציאה את העולם מן התוהו ובוהו ששרר בו קודם לכן.

All acts of Genesis are acts of differentiation: between heaven and earth, between darkness and light, between sea and land; A differentiation that takes the world out of the chaos that once prevailed in it.

2. וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ. הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה בראשית יג ז–ט

And there was a strife between the herdsmen of Abram’s cattle and the herdsmen of Lot’s cattle: and the Canaanite and the Perizzite dwelt then in the land. And Abram said unto Lot, Let there be no strife, I pray thee, between me and thee, and between my herdsmen and thy herdsmen; for we are brethren. Is not the whole land before thee? Separate thyself, I pray thee, from me: if thou wilt take the left hand, then I will go to the right; or if thou take the right hand, then I will go to the left. Genesis 13 1-5

לאברהם יש תודעת גבול טבעית: הוא מכיר במקומו האנושי המוגבל, הנפרד והמובחן מאלוהים. מצד אחד, הוא לא מרגיש צורך להתפרשׂ על כל המרחב כדי להתקיים; מצד שני, הוא מקבל עליו שבן אנוש איננו רשאי ליטול חיים של אחרים; ומצד שלישי אברהם מבין שאהבה היא בונוס, נס אלוהי, ולכן בן תמותה אינו יכול לכפות על עצמו או על זולתו לאהוב זה את זה. שלום, כמו אהבה, אין עושים בכפייה. בניגוד לעמדה המקובלת, המנוצרת, הכרת אלוהים של אברהם ניכרת במעשה ההיפרדות מלוט ולא במעשה העקֵדה. זוהי הכרת אלוהים בשיאה, ואין תִמה שבעקבותיה מגיעה ההבטחה הגדולה.

Abraham has a natural boundaries' consciousness: he recognizes his limited, separate and distinct human place from God. On the one hand, he does not feel the need to be spread all over the space in order to exist; On the other hand, he accepts that a human being is not allowed to take the lives of others; And on the third hand Abraham understands that love is a bonus, a divine miracle, and therefore a mortal cannot force himself or others to love one another. Peace, like love, is not done by force. Contrary to the common, Christian position, Abraham's recognition of God is evident - not in the act of the Akeda, but rather in the act of separation from Lot. This is the recognition of God at its peak, and no wonder it is followed by the Great Promise.

3. וַיַּעֲמֹד שְׁלֹמֹה לִפְנֵי מִזְבַּח יְהוָה נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו הַשָּׁמָיִם. ... כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי... לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחוֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה. מלכים א ח כב–כט

And Solomon stood before the altar of Jehovah in the presence of all the assembly of Israel, and spread forth his hands toward heaven; … But will God in very deed dwell on the earth? behold, heaven and the heaven of heavens cannot contain thee; how much less this house that I have builded! … that thine eyes may be open toward this house night and day, even toward the place whereof thou hast said, My name shall be there; to hearken unto the prayer which thy servant shall pray toward this place. Kings A 8 22-29

להבדיל מארץ ישראל, ירושלים אינה מופיעה בחומש, לא בשמה וודאי שלא כמרכז דתי. אפילו מיקומו ועצם קיומו של בית המקדש איננו מהותי: לפי שלמה המלך אלוהים לא מתגורר בו. שלמה המלך העביר אלינו פתק בבקבוק – בונה המקדש בעצמו נותן לנו ייפוי כוח להעביר את הר הבית בטאבו לידי פלסטין. כמו-כן, המהפכה של רבן יוחנן בן זכאי החליפה, תודה לאל, את הקרבת הקורבנות בתפילה ובצדקה. אנחנו יודעים היום שלא קיים יצור חי שאין בו פגם, ולכן בית המקדש עבר זמנו בטל קורבנו.

Unlike the Land of Israel, Jerusalem does not appear in the Chumash, not in its name and certainly not as a religious center. Even the location and very existence of the Temple is not essential: according to King Solomon God does not dwell in it. King Solomon handed us a 'note in a bottle' - the builder of the temple himself gives us a power of attorney to transfer the Temple Mount in the Tabu to Palestine. Also, the revolution of Rabban Yochanan ben Zakkai replaced, thank God, the sacrifice of the victims with prayer and charity. We know today that there is no perfect living creature  - all living bear defects, and so the Temple has passed its time and void our sacrifice.

4. כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה. וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ. דברים כא י–יד

When thou goest forth to battle against thine enemies, and Jehovah thy God delivereth them into thy hands, and thou carriest them away captive, and seest among the captives a beautiful woman, and thou hast a desire unto her, and wouldest take her to thee to wife; then thou shalt bring her home to thy house; and she shall shave her head, and pare her nails; and she shall put the raiment of her captivity from off her, and shall remain in thy house, and bewail her father and her mother a full month: and after that thou shalt go in unto her, and be her husband, and she shall be thy wife. And it shall be, if thou have no delight in her, then thou shalt let her go whither she will; but thou shalt not sell her at all for money, thou shalt not deal with her as a slave, because thou hast humbled her. Deutronomy 21 10-14

חלקה הראשון של פרשת 'כי תצא' מתאר יחסי אהבה אשר לא נולדו מבחירה שוויונית בין הצדדים: נישואין בכפייה. תורת ישראל איננה מתכחשת לאופייה האנושי של החיה הנקראת אדם, ומכירה בסכנה של פריצת גבולות בשעת קרב. במקום לאסור לחלוטין את האינטראקציה, היא מקנה כלים לריסון עצמי על ידי דחיית סיפוקים. התוצאה היא החזרת השליטה העצמית לגבר, והסדרת מצבה של השבויה באופן של מִזעור נזקים. המשך הפסוקים מייצר טוויסט בעלילה:

The first part of the Tora portion named 'ki tetze' ('if you go out to war') describes a love relationship that was not born of an equal choice between the parties: a forced marriage. The Torah of Israel does not deny the natural character of the animal called man, and recognizes the danger of breaking boundaries during battle. Instead of completely banning interaction, it provides tools for self-restraint by delaying gratification. The result is the restoration of self-control to the man, and the regulation of the captive's condition in a manner of damage minimization. The continuation of the verses produces a twist in the plot:

כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים, הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה, וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה, וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכוֹר לַשְּׂנִואָה. דברים כא טו

If a man have two wives, the one beloved, and the other hated, and they have borne him children, both the beloved and the hated; Deutronomy 21 15

על פי רש"י האישה השנואה היא האישה החדשה, זו שנלקחה כשבויה בפסוקים הקודמים. חלק זה של הפרשה נועד להזהיר אותנו לבל נתחתן עם מי שהרגנו לו את המשפחה: הפחד היום־יומי מפני נקמה יהפוך במרוצת הימים לשנאה. חלקה השני של הפרשה משרטט עיקרון מוסרי יהודי נוסף:

According to Rashi, the hated woman is the new one, the one taken as a prisoner in the previous verses. This part of the Tora portion is meant to warn us not to marry the person whose family we killed: the daily fear of revenge will turn into hatred over time. The second part outlines another Jewish moral principle:

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. דברים כב ו–ז

If a bird’s nest chance to be before thee in the way, in any tree or on the ground, with young ones or eggs, and the dam sitting upon the young, or upon the eggs, thou shalt not take the dam with the young: thou shalt surely let the dam go, but the young thou mayest take unto thyself; that it may be well with thee, and that thou mayest prolong thy days. Deutronomy 22 6-7

הפרשה לא דנה בסיבות, אלא בסיטואציה שאליה אדם מן הישוב עלול להיקלע; ייתכן כי מדובר במישהו רעב במיוחד, או שזאת הייתה התנהלות נורמטיבית של ההולכים בדרך. כך או כך, ההמלצה, כרגיל, היא ריסון עצמי: אכול, אבל אל תיתחזר.

The Tora portion does not discuss the reasons, but the situation into which one may find himself; It could be that he is particularly hungry, or that it was the normative conduct of those who walk the path. Either way, the recommendation, as usual, is self-restraint: eat, but do not be greedy.

אם נהוון את ההנחיות הללו לרובד הקיבוצי ולימינו אנו, נקבל שפרשת 'כי תצא' משרטטת עבורנו את הגבול בין ישראל ופלסטין. חלקה הראשון של הפרשה מאותת לשמאל: אל לנו לעשות שלום עם הפלסטינים – לא בגלל מי שהם, אלא בגלל מה שעשינו להם. לא נצליח לסלוח לעצמנו על שלקחנו מהם את הבית, ולכן לא ניתן כרגע לבנות את האמון הדרוש לקיומם של גבולות פתוחים. הסיפא של הפרשה מאותת לצד הימני של המפה: זה שכבשנו את תל אביב אין פירוש הדבר שראוי לכבוש גם את חברון. מותר לאכול אם רעבים, אבל אסור להתחזר.

If we remodel these guidelines to the collective level and to present time, we will get that the 'ki tetze' portion delineates for us the border between Israel and Palestine. The first part of the affair signals to the left: We must not make peace (=marriage) with the Palestinians - not because of who they are, but because of what we have done to them. We will not be able to forgive ourselves for taking their home, so it is not possible at the moment to build the trust necessary for maintaining open borders. The Second part of the Tora portion signals to the right of the map: the fact that we conquered Tel Aviv does not mean that it is appropriate to conquer Hebron as well. It is allowed to eat if hungry, but it is not allowed to be greedy.

5. "העיד רבי יהושע בן זרוז בן חמיו של רבי מאיר לפני רבי (יהודה הנשיא) על רבי מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן, והתיר רבי (יהודה הנשיא) את בית שאן כולה על ידו." בבלי חולין ו ב

"Rabbi Yehoshua ben Zeruz, son-in-law of Rabbi Meir, testified before Rabbi (Yehuda Hanasi) against Rabbi Meir eating a leaf of vegetables in Beit She'an, and Rabbi (Yehuda Hanasi) allowed the whole of Beit She'an by him." Bavli Chulin 6 b

פירוש: באו והעידו לפני רבי יהודה הנשיא על רבי מאיר שאכל ירק בבית שאן ולא הפריש מעשר. כדי שלא להוציא את רבי מאיר מקהל ישראל פטר רבי יהודה הנשיא את שטחה של בית שאן מקיום מצוות התורה, כלומר צמצם את גבולות ארץ ישראל. מכאן שאליבא דרבי יהודה הנשיא, מי שחתם את המשנה, שלמות העם גוברת על קדושת האדמה. חכמים עמדו על הצורך לעשות התאמת גבולות על פי הוראות השעה והתנאים הקיימים. היכולת לתעדף כראוי היא שמאפשרת להציב גבולות ראויים.

Commentary: It has been testified before Rabbi Yehuda Hanasi about Rabbi Meir who ate vegetables in Beit She'an and did not set aside tithes. In order not to exclude Rabbi Meir from the congregation of Israel, Rabbi Yehuda Hanasi dismissed the territory of Beit She'an from the observance of the Torah commandments, that is, reduced the borders of the Land of Israel. Hence according to Rabbi Yehuda Hanasi, who signed the Mishnah, the wholeness of the people prevails over the sanctity of the land. Sages insisted on boundary adjustments according to the time and existing conditions. The ability to prioritize properly is what allows for proper boundaries to be set.

6. "דאמר רבי שמואל: שלש פרסטיניות {=איגרות} שלח יהושע לארץ ישראל עד שלא יכנסו לארץ: מי שהוא רוצה להִפָּנות יִפָּנה, להשלים ישלים, לעשות מלחמה יעשה." ירושלמי שביעית ו א

"Rabbi Shmuel said: Three letters Sent Joshua to Israel before entering: Whoever wishes to flee will flee, (whoever wishes to) be at peace will be at peace, and (whoever wishes to) make war will make war." Yerushalmi Shvi'it 6a

אחת הדילמות אשר מלוות אותנו מאז כיבושי יהושע היא מידת הלגיטימיות שלהם. חכמים התמודדו עימה והגיעו למסקנה הגיונית אלפי שנים לפני שהאמנות הבינלאומיות קבעו כללים דומים. על פי חז"ל כיבוש הוא לגיטימי אם לאוכלוסייה הכבושה ניתנות כל שלוש האפשרויות הבאות – להילחם, לברוח או להשלים. 'להשלים' – רוצה לומר: להישאר, לקבל את השלטון הכובש ובתמורה לקבל זכויות אזרח מלאות ושוויוניות, להיות שלם. לפי הנוסחה של חז"ל, במלחמת 1948 עמדנו בדרישות הללו (פחות או יותר), ואילו ב־1967 לא, וזהו שמבדיל בין תל אביב לחברון. מכיוון שבשטחי עזה, יהודה ושומרון לא יכולנו להעניק לפלסטינים זכויות אזרח מלאות, הקו הירוק מסמן את גבולותיה הראויים של המדינה על פי התורה. רוצה לומר שמעבר לקו הירוק אנחנו לא רק מפסיקים להיות חלק ממשפחת העמים על פי המשפט הבינלאומי, אלא אנחנו בעיקר מפסיקים להיות יהודים. הַתְרצה בדיעבד עלולה להידמות בעינינו כטריק ולא כהוויה דתית של ממש. לכך באה פרשת 'כי תצא' ומראה שתפיסת חכמים לעניין כיבושי יהושע אכן מעוגנת היטב ברוח התורה. הפרשה עוזרת לנו לשרטט את גבולות המוסר היהודי.

One of the dilemmas that has accompanied us ever since the conquests of Joshua is the degree of their legitimacy. Sages dealt with it and came to a logical conclusion thousands of years before international conventions established similar rules. According to Sages, occupation is legitimate if the occupied population is given all three of the following options - to fight, to flee or to be at peace. 'To be at peace' means to remain, to accept the occupying power and in return to receive full and equal civil rights, to become whole. According to Sages' formula, in the 1948 war we met these requirements (more or less), while in 1967 we did not, and this is what distinguishes Tel Aviv from Hebron. In the territories of Gaza, Judea and Samaria we could not grant Palestinians full civil rights. For that reason - according to the Torah - the Green Line marks Israel's proper borders. Meaning, that beyond the Green Line we not only cease to be part of the family of peoples under international law, but we mainly cease to be Jews. Retrospective excuse may seem to us like a trick and not a real religious being. To this comes the 'ki tetze' Tora portion and shows that the view of the sages regarding the conquests of Joshua is indeed well anchored in the spirit of the Torah. The portion helps us draw the boundaries of Jewish morality.

***

לסיכום, אליבא דתורת ישראל הצבת גבולות יציבים וברי קיימא בכל הרבדים של הקיום האנושי איננה תוצר של פשרה, אלא של קבלה, הגשמה והבנה עמוקה ביותר של הברית בינינו לבין אלוהי ישראל. הכרה לאומית בקו הירוק כגבול מוסכם בין ישראל לפלסטין תגשים את הברכה של שַׂבְּעֵנוּ מִטּוּבֶךָ. לו רק ידענו לומר עליו תודה. בעתיד, אחרי שב"ה ניפרד לשתי מדינות, יתחלף דור המדבר, ולכשנרצה, אפשר יהיה לחזור לשיחות שלום ולשיתופי הפעולה הנגזרים מהן.

In conclusion, according to the Tora, Setting stable and sustainable boundaries at all levels of human existence is not a product of compromise, but of acceptance, fulfillment and a deep understanding of the covenant between us and the God of Israel. National recognition of the Green Line as an agreed border between Israel and Palestine will fulfill the blessing of 'sab enu mituvekha'. If only we could thank for it. In the future, after (with the help of God) we separate into two states, the desert generation will be replaced, and when both sides want, it will be possible to return to peace talks and to the collaborations derived from them.

***

כֹּה אָמַר יְהוָה, קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים-רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר יְהוָה, מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-יְהוָה; וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם. ירמיהו לא יד-טז

Thus said Jehovah: A voice is heard in Ramah, lamentation, and bitter weeping, Rachel weeping for her children; she refuses to be comforted for her children, for they are gone. Thus said Jehovah: Refrain thy voice from weeping, and thine eyes from tears; for thy work shall be rewarded, said Jehovah; and they shall return from the land of the enemy. And there is hope for thy latter end, said Jehovah; and thy children shall return to their own borders. Jeremiah 36 14-17